המשנה לנשיא (בדימ') א' מצא:
בקשת רשות-ערעור, שנדונה לפנינו כערעור-בזכות, על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי במשפטם החוזר של המערערים.
2. הנער דן (דני) כץ ז"ל נחטף ונרצח, ביום 8.12.1983, סמוך לאחר שיצא מביתו בשכונת דניה שבחיפה. בתום החקירה הואשמו חמשת המערערים, לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, בביצוע רצח בכוונה תחילה, בקשירת קשר לביצוע פשע ובחטיפה לשם רצח (עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 499(1) ו-372 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). ביום 14.10.1985 פסק בית-המשפט המחוזי (הנשיא א' פרידמן והשופטים מ' סלוצקי ונ' קליינברגר) להרשיעם בעבירות שבהן הואשמו וביום 19.10.1985 גזר את דינם והטיל על כל אחד מהם עונש של מאסר עולם ועוד עשרים-ושבע שנות מאסר. ביום 9.5.1991 דחה בית-המשפט העליון (השופטים ש' לוין, ת' אור וש' אלוני) את ערעוריהם (ע"פ 906/85 קוזלי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2) 1825); וביום 25.8.1991 דחה הנשיא שמגר את עתירתם לקיום דיון נוסף (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441). ואולם ביום 16.2.1999 נעתר הנשיא ברק לבקשתם והורה כי בעניינם של המערערים יקוים משפט חוזר, שיתנהל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529). במשפטם החוזר שבה ונתבררה, מתחילתה, פרשת האשמתם של המערערים בפשעים שיוחסו להם בכתב האישום. בפסק-דינו מיום 25.2.2002 חזר בית-המשפט המחוזי (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) והרשיעם בכל העבירות שבהן נמצאו אשמים במשפטם המקורי. המערערים עתרו - כמצוות תקנה 13 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957 - למתן רשות-ערעור על פסק-הדין אשר ניתן במשפטם החוזר. עם זאת טענו, כי עומדת להם זכות ערעור. בהחלטתנו מיום 5.3.2003 (רע"פ 3268/02 פ"ד נז(2) 835) פסקנו כי טענתם זו בדין יסודה. לפיכך לא נדרשנו לבקשתם למתן רשות-ערעור. תחת זאת הורינו כי בקשתם תידון כערעור שהוגש בזכות ונתנו לפרקליטי הצדדים שהות להגשת עיקרי-טיעון מפורטים בכתב. הסניגורים ביקשונו להורות, שהערעור יישמע לפני הרכב מורחב. משעיינו בעיקרי-טיעונם של פרקליטי הצדדים, ולא מצאנו עילה מוצדקת להרחבת ההרכב, נדון הערעור לפני ההרכב הנוכחי.
רקע עובדתי
3. המנוח (יליד 6.1.1969) התגורר עם הוריו בשכונת דניה. ביום 8.12.1983 (שחל ביום חמישי) נדבר המנוח להיפגש עם חברו, גיא רוזנטל, תושב אותה השכונה. בשעה 17:20 לערך יצא המנוח מביתו ( ברחוב גרינבאום 8) כשפניו מועדות לביתו של גיא, ברחוב אנטוורפן 33, המצוי קרוב לביתו. הוא נשא עימו שלוש מחברות, אותן התכוון להחזיר לחבר אחר שלו. לגיא נקבע שיעור טניס במגרש של אוניברסיטת חיפה, והמנוח ביקש לצפות בשיעור זה. לפי הידוע, נדבר המנוח עם גיא להיפגש עימו בביתו, לגשת יחדיו לבית החבר שלידיו ביקש להחזיר את המחברות ואחר-כך להמשיך לאוניברסיטת חיפה. אך המנוח לא הגיע לביתו של גיא ועקבותיו נעלמו. מקץ שלושה ימים (ביום ראשון, 11.12.1983), בעוד החיפושים אחריו מתנהלים והולכים, מצא רועה צאן, באקראי, את גופתו. הגופה התגלתה במערה ליד המושב יעד, לא הרחק מן הכפר סכנין. הגופה הייתה עירומה ובסביבת המערה לא נמצא דבר מבגדיו ומחפציו של המנוח. בדיקת הגופה העלתה כי מותו של המנוח נגרם בחניקה וכי הוא נפטר כארבע שעות לאחר שסעד בביתו את ארוחת הצהרים. נתון זה הביא את החוקרים למסקנה כי המנוח נרצח ביום שבו נעלמו עקבותיו, בין השעות 17:30 ו-18:00, היינו זמן קצר מאוד לאחר שיצא מביתו. סימני חבלה נוספים, שהתגלו על גופתו, העידו כי בטרם הומת נכבל המנוח והוכה; וסימנים שנמצאו באזור פי הטבעת שלו העלו חשד שבוצע בו מעשה סדום.
4. בתוך ערימה של אשפה ביתית, שנשפכה בקרבת פתח המערה בה נמצאה גופת המנוח, התגלו עטיפת מחברת ומעטפה שעליהן נרשם שמו של המערער 2, סמיר מחמד ג'נאמה (להלן: סמיר). הוברר כי סמיר, תושב סכנין, הועסק במרכול "שופר-סל" שבשכונת דניה בחיפה, בחלוקת משלוחי קניות לבתי הלקוחות. משנעצר לחקירה (ביום 15.12.1983) הכחיש סמיר את החשד להיותו מעורב בביצוע החטיפה והרצח. הוא סיפק הסברים לשפיכת האשפה הביתית שלו בקרבת המערה ומסר גירסת אליבי, לאמור כי ביום היעלמותו של המנוח בשעות אחר-הצהרים עבד בחלוקת משלוחים ללקוחות, ביחד עם שני תושבי סכנין נוספים שהועסקו באותו מרכול: המערער 3, פתחי מחמד ג'נאמה (להלן: פתחי), שהוא בן-דודו, והמערער 4, עלי מחמד טראד גנאיים (להלן: עלי). פתחי ועלי, שנקראו לחקירה, הכחישו גם הם כל קשר לחטיפת המנוח ולרציחתו. כן מסרו גירסות אליבי, שלפיהן במועד הרלוונטי לחטיפתו של המנוח עסקו בחלוקת משלוחי קניות ללקוחות "שופר-סל" בשכונת דניה ובסביבתה וכן היו עסוקים בעניינים נוספים שעליהם סיפרו. פתחי שוחרר לאחר שמסר את אמרתו, ואילו עלי נעצר להמשך החקירה. בהמשך חקירתו הזכיר סמיר גם את המערער 1, אחמד מזייד קוזלי (להלן: אחמד), גם הוא עובד המרכול, וכן את המערער 5, עאטף איברהים סביחי (להלן: עאטף), שהועסק בשמירה באתרי בנייה על הכרמל, כאנשים נוספים שעימם נפגש ביום היעלמותו של המנוח בשעות אחר-הצהרים. אחמד ועאטף, בדואים תושבי ואדי אל-עין שליד הכפר טירה, נעצרו לחקירה ביום 20.12.1983. תחילה הכחישו שניהם כל קשר למעשים הפליליים. אחמד דבק בהכחשתו גם בימים הבאים, ואילו עאטף שינה את טעמו ובשיחה שקיים עם חוקריו (ביום 29.12.1983) אמר כי המית את המנוח בדקירות סכין והשליך את גופתו לצד הכביש המוביל מחיפה לסכנין. אלא שתיאור זה לא התיישב עם העובדות שכבר היו ידועות למשטרה, היינו שהמנוח הומת בחניקה וכי גופתו נמצאה במערה שבקרבת היישוב יעד. בנסיבות אלו סברה המשטרה, כי בדברים שבהם קשר עאטף את עצמו לביצוע הרצח, אין משום הודאה שניתן יהיה להסתמך עליה כראיה נגדו. חקירת המשטרה, שזולת המערערים התייחסה גם לחשודים נוספים, לא סיפקה לעת ההיא ראיה ממשית לזהות רוצחיו של המנוח. המשטרה שחררה אפוא ממעצר את כלל החשודים, ובכללם גם את ארבעת המערערים העצורים. ואולם, לאחר שלצוות החקירה צורפו חוקרים נוספים, וקוימה בחינה מחודשת של הממצאים, החליטו החוקרים לשוב ולחקור את סמיר, פתחי ועלי. ביום 6.3.1984 שבה המשטרה ועצרה את השלושה. בתוך כמה ימי חקירה הודו השלושה, בזה אחר זה, כי נטלו חלק בחטיפתו וברציחתו של המנוח, שחזרו את המעשים והפלילו במעשי החטיפה והרצח גם את אחמד ואת עאטף. בעקבות זאת עצרה המשטרה בשנית (ביום 19.3.1984) גם את אחמד ואת עאטף, ואף הם הודו בחקירתם כי נטלו חלק בחטיפתו וברציחתו של המנוח.
ההליך המקורי
5. בכתב-האישום שהוגש נגדם לבית-המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ (חיפה) 349/84) הואשמו חמשת המערערים, כאמור, כי רצחו את המנוח, לאחר שקשרו ביניהם קשר לביצוע רצח וחטפו את המנוח לשם רציחתו. המערערים כפרו בעובדות והתגוננו בטענות אליבי באשר לקורות מעשיהם ביום 8.12.1983 בשעות אחר-הצהרים. כן טענו כי הודאותיהם חולצו מהם על-ידי החוקרים באמצעים פסולים, שכללו מעשי אלימות, התעללות וכפייה. על טענות אלו חזרו המערערים בעדויותיהם במסגרת משפט זוטא, שנועד לברר את שאלת הקבילות של אמרותיהם. אך עדויות המערערים לא זכו לאמונו של בית-המשפט, שהעדיף על-פניהן את עדויותיהם של חוקרי המשטרה. בסיומו של משפט הזוטא דחה אפוא בית-המשפט את טענות המערערים והכשיר את קבלתן כראיות של כל האמרות שנגבו מהם בשלב החקירה. בשלב המשפט העיקרי בחרו ארבעה מן המערערים להחריש, ואילו עדותו של פתחי - היחיד שבחר להעיד - נדחתה על-ידי בית-המשפט כבלתי-מהימנה. במסגרת עדותו של פתחי הציגה התביעה גם את אמרותיו בחקירה שבהן הפליל את ארבעת חבריו; ומשבחרו הללו שלא להעיד, נותרו הודאותיהם בחקירה ויתר הראיות המפלילות אותם ללא מענה או הסבר. בהכרעת-דינו הרשיע בית-המשפט את חמשת המערערים בשלוש העבירות שבהן הואשמו. את הרשעתם ביסס בית-המשפט על הודאותיהם בחקירה, על החיזוקים להודאות שנמצאו ב"דברי-מה נוספים" רבים ועל דחיית טענות האליבי שהעלו המערערים.
6. בערעורם על צדקת הרשעתם חזרו המערערים והשיגו על קבילות אמרותיהם בחקירה, בטענה כי הללו נגבו מהם באמצעים פסולים. כן טענו כי בית-המשפט המחוזי שגה בקביעת משקלן הראייתי של האמרות; ראשית, לנוכח הסתירות הרבות שבהן לקו הגירסות שנמסרו על-ידיהם, ושנית, לנוכח קיומן של אינדיקציות המעידות שהחוקרים היטו את מהלכי החקירה, במטרה להשיג התאמה בין ההודאות שחילצו מפי המערערים לבין ממצאים חיצוניים שונים. בית-המשפט העליון דחה טענות אלו, שבעיקרן הופנו נגד הכרעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, בנימוק שהמערערים לא הניחו תשתית מספקת להצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות. גם ניסיון הסניגור להיבנות מתוכן האמרות, לביסוס טענתו בדבר הטיית מהלכי החקירה על-ידי החוקרים, נדחה. לעניין זה קבע בית-המשפט, כי אף שבין האמרות היו סתירות ואי-התאמות, המשותף שביניהן רב מן השונה; ואף שלא כל עובדות הפרשה התבררו עד תום, עיקרן של ההודאות ו"דברי-המה" המחזקים אותן הקימו תשתית ראייתית מבוססת דיה להרשעת המערערים. גם בקשת הסניגור, להתיר לו להגיש כראיה נוספת בערעור את טיוטת חוות-הדעת הפתולוגית שהוצגה כראיה, נדחתה. בהצגת הטיוטה קיווה הסניגור להראות קיום שוני בין שני המסמכים, בטענה שבחוות הדעת המוגמרת הוכנסו שינויים שמטרתם ליישבה עם ממצאי חקירת המשטרה; ואולם בית-המשפט סבר, כי ההבדלים בין שני המסמכים אינם מבססים את הנחת הסניגור וכי, מכל מקום, בהצגת הטיוטה אין כדי להוביל לביטול ההרשעה. על יסוד מסקנות עיקריות אלו דחה בית-המשפט העליון את הערעור.
7. בעתירתם לקיום דיון נוסף חזרו המערערים וטענו, כי הודאותיהם בביצוע הפשעים היו שקריות וכי הוצאו מהם באמצעים פסולים. חזרה ונשנתה גם טענתם בדבר קיום "תבנית" במהלכי החקירה, שבכוחה להעיד על הפסול שנפל בהודאות, וכן בקשתם להציג כראיה נוספת את טיוטת חוות-הדעת הפתולוגית. לאחר שבחן את טענותיהם פסק הנשיא שמגר, בהחלטה שנומקה בהרחבה, לדחות את עתירתם. בהחלטתו נקבע, כי הרשעת המערערים על-ידי הערכאה הראשונה הייתה מבוססת כדבעי. בדחותו את טענתם בדבר "תבניתיות" בהודאותיהם, קבע הנשיא שקיומה של תבניתיות לא עוגן בראיות, בין השאר לנוכח בחירתם של המערערים שלא להעיד. כן קבע כי תבניתיות כזאת אינה זרה להתפתחותם הטבעית של מהלכי חקירה. בקשת המערערים להוספת ראיה נדחתה גם היא, בשל היעדר ביסוס עובדתי לטענתם בדבר המשמעויות העולות מן הראיה הנוספת.
העילות לקיומו של משפט חוזר
8. ביום 11.9.1992 פנה בא-כוח המערערים לשר המשפטים במכתב, בו טען כי המערערים כלל לא ביצעו את העבירות אלא חפים מפשע שהורשעו בדינם ונידונו למאסר עולם על יסוד הודאות שאינן אמת. במכתבו הצביע הסניגור על ה"תבנית" המאפיינת את הודאות המערערים, שלטענתו מעלה התאמה מתמיהה בין פרטי ההודאות לבין הממצאים שנתגלו במהלך החקירה, וכן על הבדלים בעלי משמעות בין טיוטת הדוח הפתולוגי לבין חוות-הדעת הפתולוגית שהוצגה כראיה במשפט. בעקבות פנייה זו הטיל שר המשפטים (מר דוד ליבאי) על המשנה ליועץ המשפטי, עורכת-הדין יהודית קרפ, לבדוק את טענות הסניגור על רקע כלל חומר החקירה המצוי. במהלך הבדיקה שקיימה עורכת-הדין קרפ (בעזרת נציגת המשטרה, עורכת-הדין אלינוער מזוז) נתגלה חומר חקירה חדש, שלא היה לפני בית-המשפט במהלך בירורו של ההליך המקורי ושאף עצם קיומו לא הובא לידיעת סניגורי המערערים. חומר זה כלל ממצאים ותמלילי הקלטות שהתייחסו לחקירת ארבעה מחמשת המערערים בידי השב"כ. ממה שהוברר עלה, כי לאחר סיום חקירת המערערים על-ידי המשטרה, העבירה התביעה ארבעה מהם לידי השב"כ, לבדיקת השאלה אם השתתפותם בביצוע הרצח נבעה ממניע לאומני; וכי מסקנת שב"כ הייתה, כי איש מארבעת הנחקרים לא פעל ממניע לאומני. בדיקת חומר החקירה העלתה כמה סימני שאלה לגבי מעורבותם של המערערים בביצוע הרצח וכן לגבי טענתם כי במהלך חקירתם על-ידי המשטרה הופעלו נגדם אמצעי אלימות. בדוח שהוציאה הבודקת מתחת ידה פורטו התמיהות העולות מחומר החקירה וכן שורה של אינדיקציות התומכות בהנחה כי אפשר שהמערערים אמנם לא ביצעו את הפשעים שבגינם הורשעו.
9. בעקבות הגשתו של דוח קרפ, ובהסתמכו בין היתר על ממצאיו, הגיש בא-כוח המערערים (ביום 4.7.1996) בקשה לקיום משפט חוזר בכתב-האישום שהוגש נגד המערערים בשנת 1984. לאחר עיון בעמדותיהם (השונות) של היועץ המשפטי לממשלה היוצא (מר מיכאל בן-יאיר), היועץ המשפטי לממשלה הנכנס (מר אליקים רובינשטיין), שצירף להודעתו גם את עמדת פרקליטות המדינה, וכן בעמדת הסניגוריה הציבורית, אשר ביקשה והורשתה להגיש נייר עמדה כ"ידיד בית-המשפט", החליט הנשיא ברק להיעתר לבקשת המערערים והורה על קיום משפט חוזר בעניינם. בהחלטתו מנה הנשיא חמישה טעמים, שביחס לכל אחד מהם קבע כי הוא, כשלעצמו, אינו מבסס עילה למשפט חוזר, אלא שבהצטברותם לכדי מכלול יש כדי לעורר חשש ממשי, שבהרשעת המערערים נגרם להם עיוות-דין. ואלה הטעמים: הראשון, חילוקי הדעות בין עמדת היועץ המשפטי היוצא, אשר (בניגוד לעמדת פרקליטות המדינה) הודיע כי אינו מתנגד לקיום המשפט החוזר, על יסוד שניים מממצאי דוח קרפ, לבין עמדתו של היועץ המשפטי הנכנס, שחרף ההתלבטות שביטא בחוות-דעתו עתר לדחיית הבקשה. השני, חומר החקירה החדש, שדבר קיומו נחשף בדוח קרפ ושעל יסודו קבעו חוקרי השב"כ כי לאיש מארבעת המערערים שנחקרו על-ידם לא היה מניע לאומני לביצוע המעשים שבהם הורשעו המערערים; השלישי, ההנחה כי במשפטם לפני הערכאה הראשונה לא היה למערערים ייצוג משפטי הולם, וכי הכשל בייצוגם התבטא בין היתר, ובעיקר, בכך שארבעה מהם בחרו שלא להעיד להגנתם; הרביעי, "דינמיקת החקירה", התבסס על ממצאי דוח קרפ כי במהלך חקירתם על-ידי המשטרה הודו המערערים בפרטים עובדתיים מסוימים, ומשהתברר כי הפרטים שבהם הודו אינם נכונים, שבו והודו בפרטים אחרים. קיומו של מאפיין זה ("תבניתיות") בהודאותיהם של המערערים, בעוד שכל אחד מהם מוחזק בהפרדה מארבעת חבריו, עורר תמיהה ביחס לכשרות מהלכיהם של החוקרים, כשטענת המערערים היא כי לתמורות בגירסות שנמסרו על-ידם הביאו החוקרים (ב"השראתם" על תוכן האמרות) תוך שימוש באלימות. והחמישי, קיום סימני שאלה ביחס לחלק מרכיבי התשתית העובדתית, שבהקשר הכולל התפרשו כאינדיקציות אפשריות לחפותם של המערערים.
עיקרי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
10. משפטם החוזר של המערערים נוהל, כמצוות הנשיא ברק, לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. לקראת פתיחתו חזרה התביעה והגישה את כתב-האישום שהוגש נגד המערערים בשנת 1984 לבית-המשפט המחוזי בחיפה. האשמת המערערים חזרה והתבססה, בעיקרה, על הודאותיהם המפורשות בחקירת המשטרה ועל דברי-מה נוספים המחזקים את אמינות ההודאות. המערערים חזרו והתגוננו בטענות אליבי. כן טענו כי ההודאות שנמסרו על-ידם בחקירה אינן אמת וכי מסרו אותן שלא מרצון טוב וחופשי, אלא כדי לספק את רצון החוקרים שנקטו כלפיהם אמצעי אלימות ואמצעים פסולים אחרים. בירורו של המשפט החוזר ארך יותר משנתיים. הבירור נחלק לשני שלבים: חלקו הראשון הוקדש, בעיקרו, לעריכת משפט זוטא, בו הועמדה לבירור שאלת קבילות ההודאות שחמשת המערערים מסרו במהלך חקירתם על-ידי המשטרה ושל שחזורי מעשיהם; ואילו במסגרת חלקו השני שמע בית-המשפט את עדויותיהם של חמשת המערערים - שהפעם כולם בחרו להעיד להגנתם - וכן נדרש לשמיעת ראיות נוספות, בכללן ראיות מפורטות בסוגיות פתולוגיות (ככתמי מוות וצפידת הגופה) שהובאו לפניו על-ידי הצדדים. בסיומו של משפט הזוטא קבע בית-המשפט, בהחלטה מנומקת המשתרעת על-פני כ-400 דף, כי ההודאות שמסרו המערערים במהלך חקירתם נמסרו על-ידם מרצון טוב וחופשי ודינן להתקבל. ובסיומו של המשפט העיקרי קבע בית-המשפט, בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת שאף היא משתרעת על-פני כ-400 דף, כי אשמת המערערים הוכחה לפניו מעבר לספק סביר.
11. בנימוקי החלטתו במשפט הזוטא ובהכרעת-דינו התייחס בית-המשפט המחוזי, בהרחבה, לתהפוכות שעברו על החקירה מאז מעצרם הראשון של המערערים, עת כפרו מכול וכול בחשדות, ועד למפנה שחל בעמדותיהם במהלך מעצרם השני, כאשר הודו, בזה אחר זה, בביצוע הפשעים ושחזרו את מעשיהם. בית-המשפט היה ער לקשיים שהודאות המערערים עוררו. אך חרף הקשיים הללו מצא בית-המשפט כי ביסוד ההודאות ניצבת גירסת-ליבה המשותפת לכולן, ולפיה כל חמשת המערערים היו מעורבים בחטיפתו וברציחתו של המנוח. מגירסה זו עלו העובדות הבאות: כי ביום 7.12.1983 נדברו המערערים ביניהם לחטוף ילד יהודי ולרוצחו נפש. ברשות סמיר היה טנדר ששימש אותו לביצוע משלוחי הקניות מחנות ה"שופר-סל" לבתי הלקוחות, ובין המערערים הוסכם כי ישתמשו בטנדר זה לביצוע הפשע המתוכנן. למחרת (8.12.1983), בשעה 16:00 לערך, שבו המערערים ונפגשו בקרבת חנות ה"שופר-סל" שבה עבדו ארבעת המערערים הראשונים, והסכימו להוציא לפועל את תוכניתם עוד באותו הערב. סמיר, עלי ופתחי יצאו בשלב זה, בטנדר של סמיר, לביצוע משלוחים אחרונים של ה"שופר-סל", ומשסיימו את שליחויותיהם חזרו למקום המפגש ואספו את אחמד ואת עאטף שהמתינו לשובם. בין השעות 17:15 ו-17:30 יצאו חמשת המערערים בטנדר של סמיר לתור אחר קורבן. בצומת הרחובות אנטוורפן ופינלנד הבחינו במנוח והחליטו לחוטפו. סמיר עצר לידו את הרכב. עלי ירד מן הרכב, אחז במנוח ודחף אותו לתוך תא הנהג, בעוד אחמד (אשר ישב לימינו של סמיר בתא הנהג) מסייע לו במשיכת המנוח פנימה ובכבילת ידיו. משהחל המנוח לצעוק ולקרוא לעזרה, תחבו המערערים סמרטוט אל תוך פיו והשתיקוהו. המערערים הובילו את המנוח לאתר בנייה של קבלן בשם דורי (ועל שום כך כונה בשם "בית דורי"), שהיה מוכר למערערים מביקורים קודמים. המנוח, שלעת הזאת הכרתו כבר הייתה מעורפלת, הוצא מן הרכב והוכנס לחדרו של שומר האתר, שבשעה זו לא היה בו איש. סמיר נותר ברכב, כדי להתריע מפני התקרבות זרים. בחדר פנימה, בנוכחות חבריו, חבט אחמד בקרש בעורפו של המנוח, ואילו עאטף הלם באגרופו בסנטרו, כרך חבל סביב צווארו וחנק אותו למוות. לאחר מכן, אם בעודנו מפרפר בין חיים למוות ואם לאחר שנפח את נשמתו, הפשיט עלי את המנוח מכל בגדיו והשכיבו על מיטה שהייתה במקום, והמערערים אחמד, פתחי, עלי ועאטף באו עליו, בזה אחר זה, וביצעו בו מעשי סדום בפי הטבעת. לבסוף עטפו את גופתו בשמיכה והניחוה על רצפת הטנדר. אחמד פנה בשלב זה לדרכו. עאטף, שהועסק כשומר לילה באתר בנייה אחר על הכרמל, הלך למקום עבודתו. ואילו סמיר, פתחי ועלי נסעו יחדיו לפינה נידחת ביערות הכרמל (באזור רמת אדי שלמרגלות בניין אוניברסיטת חיפה), שם השליכו את הגופה והסתלקו. למחרת (ביום שישי), לקראת ערב, שבו סמיר, עלי ופתחי למקום, נטלו את הגופה, נסעו אל המערה שליד המושב יעד והשליכו את גופת המנוח למערה. בחירת המערערים באתר "בית דורי", כמקום שאליו יובילו את קורבנם, התבססה על הנחתם המשותפת כי השומר באתר זה הוא דודו של עאטף. בדיעבד הסתבר להם, כי זמן קצר לפני יום האירוע חדל דודו של עאטף לעבוד ב"בית דורי"; אלא שהשומר שהחליפו, מחמוד קוזלי (קרובו של אחמד) כלל לא היה במקום בשעת ביצוע הפשעים והמערערים יכלו להשלים בו את מזימתם באין מפריע.
להודאות שמסרו המערערים בשלב החקירה, שבעיקר עליהן ביסס את הכרעתו, נמצאו לבית-המשפט "דברי-מה" נוספים רבים המחזקים את אמינות ההודאות. בין היתר צוין, כי שחזור המעשים על-ידי המערערים תאם את התיאורים המילוליים שמסרו בהודאותיהם. כן עמד בית-המשפט על העובדה שהמערערים מסרו בחקירתם פרטים מוכמנים לגבי המנוח, כתיאור בגדיו, נעליו, שעונו, צבע מחברת שנשא עמו, ועוד. חיזוק משמעותי, שלדידו עשוי להיחשב אף כסיוע, נמצא לבית-המשפט בערימת האשפה הביתית של סמיר, שהושלכה בקרבת פתח המערה שהגופה התגלתה בתוכה. סימני שריטות בצווארו ובידו של אחמד, שלפי הערכת רופא שבדק אותו יכולים היו להיגרם בעזרת ציפורניים, תמכו בתיאורי המערערים כי המנוח התנגד לחוטפיו ונאבק עימם. עלה שנמצא על הגופה זוהה כאופייני לצמחיה ביערות הכרמל, במקום שבו הונחה הגופה ביום ביצוע הרצח. גם אמירות שונות שהשמיעו המערערים במהלך שיחותיהם עם חוקריהם נזקפו לחובתם: כמו ההצעות שהעלו אחמד, סמיר ופתחי, לשמש כעדי-מדינה במשפט שבו יפלילו את שותפיהם; דברים שאמר עאטף לאדם שחלק עמו את תא המעצר, שנמצא בהם דמיון לתיאור קורות חטיפתו ורציחתו של המנוח, ודברים שאמרו פתחי ועלי למדובבים שהוכנסו לתאיהם ואשר כללו פרטים שקשרו אותם לביצוע המעשים. יצוין כי גם התיאורים העובדתיים שמסרו המערערים, לתמיכת טענות האליבי שהעלו להגנתם, לקו בשינויי גירסה תכופים ובסתירות פנימיות לרוב. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות האליבי. כן הסביר על שום-מה אין בממצאים הפתולוגיים (שלגבי משמעותם נחלקו המומחים ביניהם) כדי לערער את התשתית העובדתית שנלמדה מאמרות המערערים, משחזור המעשים על-ידם ומיתר הראיות שהובאו לביסוס אשמתם.
תמצית הטענות בערעור
12. בפי הסניגורים, בערעורם שלפנינו, היו השגות רבות על צדקת הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, הן בהחלטתו במשפט הזוטא והן בהכרעתו הסופית. בשתיים מטענותיהם השיגו על תקינות ההליך שנוהל לפני בית-המשפט המחוזי: האחת, כי אחד משופטי ההרכב שלפניו נפתח בירורו של המשפט החוזר, לא היה עוד כשיר למילוי תפקידו, וכי עד להחלפתו בשופט אחר קוים הבירור, למעשה, לפני "הרכב חסר"; והשנייה, כי בית-המשפט קבע ממצאים על יסוד ראיות שהוגשו במשפטם המקורי של המערערים, ושלא היו קבילות במשפטם החוזר. טענה כללית נוספת הייתה בפי הסניגורים, והיא, כי בפסק-דינו במשפט החוזר לא סיפק בית-המשפט המחוזי מענה לאף אחת מן התמיהות שבהן לקתה הרשעתם המקורית ואשר בהן ראה הנשיא ברק עילה ראויה לקיומו של משפט חוזר. בטענותיהם האחרות (שלעיקריות שבהן עוד אשוב) חתרו הסניגורים לשכנענו, כי הכרעתו של בית-המשפט המחוזי - אף שבעיקרה היא הכרעה עובדתית המבוססת על ממצאי מהימנות מובהקים - אינה יכולה לעמוד. בטיעוניהם המפורטים, בכתב ועל-פה, נדרשו הסניגורים כמעט לכל קביעה עובדתית שעליה ביסס בית-המשפט המחוזי את מסקנותיו, בדבר קבילות ההודאות שמסרו המערערים בחקירת המשטרה, בדבר קיומם של דברי-מה נוספים לתמיכת ההודאות, לעניין דחיית טענות האליבי שהעלו המערערים, לעניין דחיית טענות הסניגורים בדבר משמעות הממצאים הפתולוגיים, ובשורת עניינים נוספים; ואילו באי-כוח המשיבה השיבו - אף הם בהרחבה רבה - על כל טענה וטענה.